<h1>סמ"ג עשין סימן ע"ג</h1>
<h2>דף יד:</h2>
בב"מ פ"ק אומר כי גזל שדה והפסידה בידו כשבעל השדה גובה דמיה מה שהפסידה גובה אותה מנכסין בני חורין מפני שהיא כמלוה על פה ואם עמד הגזלן בדין ונתחייב לשלם ואח"כ מכר גובה מנכסים משועבדים (ע"פ לשון רמב"ם גזלה פ"ט ה"ד). אמר רבא הילכתא הגוזל שדה מחבירו ומכרה ואכל הלוקח פירותיה מחשבין עליה כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותן מן הגזלן מנכסים בני חורין, ואם הכיר בה שהיא גזולה אין לו פירות ואינו גובה מן הגזלן אלא הקרן לבדו (שם ה"ח).
<h2>דף טו:</h2>
המוכר שדה שאינו שלו אין ממכרו ממכר ולא קנה לוקח כלום כמו שבארנו, ואמר רב חזר הגזלן אחר שמכרה ולקחה מבעליה נתקיימה ביד הלוקח מן הגזלן, ואפילו נתנה לו הגזלן מתנה כשהיתה גזולה בידו כיון שחזר ולקחה נתקיימה ביד זה שקיבל המתנה כשהיתה גזולה, ומפרש רב אשי הטעם שמפני זה טרח הגזלן עד שקנאה כדי לעמוד בנאמנותו (ע"פ לשון רמב"ם גזלה פ"ט ה"ט). שלח רב היי גאון בתשובה דהלכה כרב מדחזינן מר זוטרא ורב אשי ורב אחא ורבינא דבתראי אינון שקלי וטרו אליבא דרב וגם בפרק איזהו נשך (ע"ב ב') מביא סתם התלמוד מדברי רב. לפיכך תבע הלוקח את הגזלן מפני שמכר לו שדה שאינו שלו ונתחייב לו לשלם והתחילו ב"ד להכריז על נכסי הגזלן כדי להגבות מהן הלוקח ואחר שהכריזו [ה]הכרזות לקחה הגזלן מיד הבעלים לא נתקיימה ביד הלוקח שמאחר שהכריזו על נכסיו נתגלה שאינו נאמן ולא לקחן מן הבעלים כדי להעמידה ביד הלוקח, לקחה הגזלן מן הבעלים אחר שמכרה כשהיתה גזולה וחזר ומכרה לאחר או נתנה במתנה או הורישה הרי זה גילה בדעתו שאינו רוצה להעמידה ביד לוקח זה שלקחה ממנו, וכן אם נפלה בירושה לא נתקיימה ביד הלוקח, גבה אותה הגזלן בחובו אם יש לנגזל קרקע אחרת ואמר לו הגזלן זו אני גובה אותה בחובי הרי זה מתכוין להעמידה ביד הלוקח ואם אין לו לנגזל קרקע אחרת אלא זו לגבות את חובו הוא שנתכוון, נתנוהו הבעלים לגזלן במתנה קנה אותה הלוקח שאילו לא טרח לבעלים לא היו נותנים לו במתנה ומפני זה טרח כדי שיזכה בה בדין ויעמוד בה בנאמנותו ותתקיים ביד הלוקח (רמב"ם שם הל' י'—י"ג) וכל עניין זה בפ"ק דב"מ.
<h2>דף כב.</h2>
אמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ כ"ב א') קורות עצים ואבנים וכיוצא בהן ששטפן נהר אם נתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרים והרי הן של מצילן ואם אין ידוע אם נתייאשו אם לא נתייאשו חייב להחזיר (לשון רמב"ם גזלה פ"ו ה"א) שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כאביי. ואף על פי שמתוך משמעות ההלכה משמע ש[ל]אביי מדבר באין יכולין הבעלים להציל, כך הפירוש אין יכולין להצילו בתחילת השטיפה עד שיתרחק ולא יוודע של מי הוא שאם אין יכולין להציל כלל אפילו בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מפני שאבודין ממנו ומכל אדם (תד"ה שטף) כך פירש ר"י, ואפילו היו הבעלים מרדפין אחריהם וצועקין נעשה כצווח על ביתו שנפלה ואין בכך כלום ואין צריך לומר אם לא היו הבעלים מרדפין אחריהם. לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הארי [ומן הדוב] ומן הנמר ומן הברדלס אם ידוע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר (לשון רמב"ם שם ה"ב ע"ש ובמ"מ וכס"מ). מסקינן בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קי"ד א') שהמציל מיד לסטין ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים ואם יודע שלא נתיאשו חייב להחזיר אבל המציל מיד לסטין גוי או מוכס גוי חייב להחזיר שסתם הדבר לא נתייאשו הבעלים ואם [ידע] בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו, ומפני מה סתם לסטין ישראל נתיאשו הבעלים וסתם גוי לא נתייאשו מפני שהבעלים יודעין שהגוים מחזירין מיד הגזלן אף על פי שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאומד דעתן (רמב"ם שם ה"ג).
<h2>דף מג.</h2>
גזלה שלא נשתנית והוקרה אף על פי שנתייאשו ממנה הבעלים הרי זו חוזרת לבעליה ואין לגזלן בה כלום שלא תקנו שבח לגזלן אחר יאוש אלא כגון שבח גיזות וולדות אבל שבח היוקר אם היתה הגזלה חוזרת בעיניה אינה זוכה בה (רמב"ם גזלה פ"ב הט"ז ע"ש).
<h2>דף מג:</h2>
גרסינן בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ה ב') אמר רב ששת הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בשעת שכפר שאין שייך שם אישתמוטי נעשה עליו גזלן וחייב באונסין (ע"פ לשון רמב"ם גזלה פ"ג הי"ד) אף על פי שלא נשבע עדיין. אמר רבא בפרק המפקיד (ב"מ מ"ג ב'), השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן כיצד היה כלי ביד בנו של בעל הבית או ביד עבדו ולקחו מאחד מהן ונשתמש בו הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסין עד שיחזירנו לבעלים לפיכך אם החזירה לקטן שהיה בידו או לעבד ואבד מהן או שנשבר חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה (שם הט"ו). החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד הרי זה גזלן אף על פי שהוא חייב לו לשלם ואין צריך לומר אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו שהוא גזלן שנאמר בחוץ תעמוד (שם הט"ז).
ת"ר (ב"ק צ"ה א') הגוזל את הרחל וגזזה [פרה] וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה דברי רבי מאיר, ומפרש שם שקנס הוא שקנס רבי מאיר ואף על פי שסובר שינוי קונה, רבי יהודה אומר גזלה חוזרת בעיניה שסובר שינוי קונה, ומפרש שם (צ"ה ב') רב פפא ותניא כוותיה דקסבר רבי יהודה שבח שעל גבי הגזלה דגזלן הוי. וכן סוברין בית הילל בפרק המפקיד (ב"מ מ"ג ב') ואמר רבא הלכה כב"ה. ומתניתין דגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רבי יהודה היא ואפילו לא ילדה [כך הדין ו]משום רישא נקט וילדה (ב"ק שם). ומה שאומר במשנה (ק' ב') גבי נתן צמר לצבע ששינוי אינו קונה מפרש רבינו יעקב (צ"ה ב' תד"ה בשבח) ששם מדבר באינו מתכוין לקנות אבל מתכוין לקנות מודה דשינוי קונה ולכך אינו מונה אותה שם (צ"ג ב' ותד"ה בימי) עם התנאים שאומרים שינוי אינו קונה.
[תנן] בפרק המפקיד השולח יד בפקדון בין ששלח יד הוא בעצמו או על ידי בנו ובתו ועבדו ושלוחו הרי זה גזלן ונתחייב באונסין ונעשית הגזילה ברשותו כדין כל הגזלנין, חשב לשלוח יד בפקדון אינו חייב באחריותו עד שישלח בו יד ומששלח בו יד נתחייב בו ואף על פי שלא חסר ממנו כלום אלא נטל הפקדון ממקום למקום ברשותו כדי לשלוח בו יד הרי זה חייב ששליחות יד אינה צריכה חסרון (רמב"ם גזלה פ"ג הי"א). ופירש רבינו יצחק דמחשבה הנזכרת כאן ובקדשים היינו דיבור כמו שמביא כאן על כל דבר פשע (תד"ה החושב). הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית נתחייב באונסין אף על פי שלא נטל אבל [אם] הגביה [את] הכיס ליטול ממנו דינר וכיוצא בו מדברים שאי[נ]ן גוף אחד הרי זו בעיא שם ולא נפשטה אם נתחייב בכל הכיס או אם לא נתחייב אלא בדינר בלבד (ע"פ הי"ב שם). היו מופקדין אצלו פירות ונטל מקצתן אינו חייב אלא באחריות הפירות שנטל ושאר הפקדון המונח במקומו הרי הוא ברשות בעליו ואם נפסד השאר מחמת זה שנטל חייב בכל, כיצד הטה את החבית (ממקומה) [במקומה] ונטל ממנה רביעית או יותר אם נשברה אחר שנטל והיא במקומה אינו חייב אלא במה שנטל שהרי לא הגביה החבית ואם החמיצה משלם דמי כולה כשעת הגזלה וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם הי"ג).
<h2>דף קא.</h2>
בפרק השואל (ב"מ ק"א א') מסקינן כדברי רב ושמואל שהיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ונוטל מבעל השדה (רמב"ם גזלה פ"י ה"ד). ופירש רש"י כשאר אריסי העיר, ורבינו יצחק פירש שנוטל פחות מאריס לפי שהאריס קבוע יותר וגם נוטל יותר משכיר יום. ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה (המשך לשון הרמב"ם שם). החצירות הרי הן ראויות לבניין ולהוסיף בהם בתים ועליות לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו והוא שיבנה בניין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום (לשון רמב"ם שם ה"ו). ולדבריהם קשה קצת מבונה חורבתו של חבירו למה ידו על התחתונה (מובא בסמוך וברמב"ם). היורד לתוך שדה של חבירו ברשותו אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה שאם היתה היציאה יתירה על השבח נוטל היציאה ואם השבח יתר על היציאה נוטל את השבח, הבעל בנכסי אשתו, והשותף בשדה שיש לו חלק בה לדברי שמואל בפרק חזקת בתים (ב"ב מ"ב ב'), כיורד ברשות הן ושמין לו וידו על העליונה (ע"פ ה"ז שם). היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטע או בנה ואחר כך בא בעל השדה והשלים הבניין או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראה שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר שמין לו וידו על העליונה (שם ה"ח) כך פסק רב בפרק השואל (ב"מ ק"א א'). עוד מסיק שם רבי יוחנן כי היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה, אמר בעל הבניין עצי ואבני אני נוטל בבית שומעין לו בשדה אם אמר אעקור מה שנטעתי אין שומעין לו מפני שמכחיש את הקרקע אמר לו בעל הקרקע טול עציך ואבניך שדרו ממתיבתא (רי"ף שם) דשומעין לו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ט). כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה הורו הגאונים שאינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ואם אמר יבואו הדיינין ויעשו שומת ההוצאות והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים ובפחות שבשערים שומעין לו ונוטל בלא שבועה (שם ה"י ע"ש ובמ"מ), עוד הורו כל ששמין לו ונוטל שטען בעל השדה ואומר נתתי והיורד לשדה אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע שלא נטל כלום ממנו ונוטל שהרי אומר לבעל השדה עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן לי והיאך נתת אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה ליתן ואומר נתתי אף על פי שעדיין לא נשבע היורד הרי בעל השדה נאמן וישבע שבועת היסת [שנתן] ויפטר שהקרקע בחזקת בעליה (ע"פ הי"א שם ע"ש).
